כשהילדים שלנו מתוסכלים אנחנו מנסים לדבר אל החלק החושב אבל צריכים לדבק לחלק המרגיש

כשהילדים שלנו מתוסכלים ומשהו לא מסתדר כמו שהם היו רוצים, הם בוכים, רוטנים, צורחים, זורקים, משתטחים – ואנחנו ישר נרתמים לפתור את הבעיה.

אנחנו נמצאים שם ומתחילים להסביר להם למה זה קרה ומה אתה מרגיש ומה יעזור לך ואיך אני יכולה לעזור לך ואולי אפשר ככה ואולי ככה ואנחנו מציעים דברים אחרים ואנחנו מנסים להסיח את דעתם ועושים שמניות באוויר – העיקר ש: יירגעו, שיהיה כבר שקט, שהם יהיו מרוצים, שאנחנו נהיה מרוצים וכולנו נוכל להמשיך הלאה.

מה שאנחנו מנסים לעשות זה לדבר אל החלק החושב, אל הרציונל, אל ההיגיון. בחברה שלנו היום אין הרבה מקום לרגשות, יש קדושה ומקום גדול לכל מה שקשור להסברים וקוגניציה. “בוא אני אסביר לך”, “בוא תבין”, “אתה לא צריך לבכות”. אנחנו מנסים להעסיק את החלק החושב על חשבון החלק המרגיש, כשאנחנו בסערת רגשות אין גישה לחלק הזה במוח, בטח אצל ילדים צעירים.

כשאני מקבלת דוח חנייה ואני כעוסה כולי, מתוסכלת שלא שמתי לב, מאוכזבת כי בדיוק לא בא לי לשלם 250 שקלים על קנס ועוד… האם יעזור שברגע הזה יסבירו לי שאין מה לעשות, שעשיתי טעות, ועל טעויות משלמים, זה החוק, וצריך לשלם את הקנס ואולי כדאי שפעם הבאה אשים לב לשילוט של החנייה…. אעאעהעהעה רק לחשוב על זה גורם לכעס.
זה בדיוק זה, אין אפשרות לפתור עניין רגשי עם היגיון, בטח לא אצל ילדים צעירים שהחלק הזה עדיין לא מפותח אצלם (קיים, אבל לא מפותח). המח שלהם לא יודע להתנהל בשני המישורים ואם אני מעסיקה את החלק החושב אני בעצם קוטעת את התהליך הרגשי, התסכול נעצר ויש לזה השלכות.

מה כן כדאי שנעשה? ניתן לרגשות לשטוף אותנו, כמו גל, אי אפשר להתנגד אליו ולעצור אותו אלא פשוט לעבור דרכו. אחרי שהגל יעבור יהיה אפשר לפנות להיגיון בהתאם לגיל ולסיטואציה. לפעמים יש דברים שאין סיבה להגיד, בדיוק כמו הדוגמה עם הקנס, אני יודעת שהייתי צריכה לשים לב לשלט, אין צורך להסביר לי מה לעשות בפעם הבאה.

אז בתקווה שאנחנו כחברה ואנחנו כהורים נדע לתת את המקום הראוי לרגשות – גם שלנו וגם של הילדים שלנו.
ונבין שהרגשות נועדו לשמור על המין האנושי, יש להם תפקיד חשוב ולכן כדאי שנהיה קשובים אליהם ולא נאבד את הגישה אליהם, כך נהיה מחוברים לאינטואיציות שלנו ולעצמנו.
מקווה שהצלחתי לעורר אתכם למחשבות על סיטואציות בחיי היומיום שלנו,