למה לא לתקן לב שבוכה ?
לרוב , כשאנחנו רואים את הילדים שלנו בוכים נבחר באסטרטגיה של השתקה או פתרון.
השתקה הכוונה ניסיון לשטח את הבכי – “הכל בסדר” , “למה אתה בוכה?” , “אולי תירגעי כבר” , “אני לא מבינה ככה”.
פתרון הכוונה ניסיון שלנו לפתור מהר ככל האפשר את הסיטואציה כדי להפסיק את הבכי, נחפש פתרון הגיוני לבעיה שנוצרה / נבקש מהילד למצוא פתרון / נעשה הכל ונביא לו כל מה שדרוש, נארגן את המציאות ככה שהכל יירגע , העיקר – שיפסיק כבר לבכות !

ועכשיו רגע ,
זוכרים בכי טוב? כזה שהתפרקתם בו ובכיתם מכל הלב? זוכרים מול מי הרשתם לעצמכם לבכות ככה?

והאם אתם זוכרים מה קרה אחר כך?

לרוב , יש הקלה.

פתאום , יש רעיונות חדשים , אנרגיה ומוטיבציה של התחדשות, יצירתיות.

בפעם הבאה שמגיע בכי , חכו רגע , תנו לדמעות לרדת , יש להן תפקיד חשוב.
הבכי הזה מביא להסתגלות , זה בכי על משהו שלא הסתדר לי (ולילדים יש הרבה דברים שלא מסתדרים להם) והבכי מביא אותנו להתמודד עם המציאות ולהשלים איתה.
כשאני נתקל במצב שאי אפשר לשנות אותו אז אני צריך להשתנות (לא מסכימים לי עוד ארטיק , הגלידה שלי נפלה , הגיע הזמן למקלחת , פרידה בגן … ).
אם המציאות לא הולכת להשתנות השינוי צריך לקרות בי – וזה לא פשוט, צריך להתאבל על זה רגע, להבין שאולי אני יכול בלי מה שחשבתי שאני צריך.
תחבקו, תכילו, תנו לגיטמציה לבכי, ספרו להם שזה באמת מאוד עצוב / מתסכל / מאכזב וכו’ , ספרו להם שגם אתם במקומם הייתם בוכים / עצובים / כועסים / מתוסכלים ופשוט תנו לדמעות לשטוף וחכו שהגל יעבור.
השנים הראשונות זה בדיוק הזמן לבכי הזה , המוח יפתח את מנגנון ההסתגלות ובבגרות הילדים יהפכו גמישים ומסתגלים לחיים.

ושתי הערות לסיום :
*כשאני אומרת ‘תנו להם לבכות’ זה לא שווה ערך לסבתות שאומרות ‘שיבכה זה מפתח את הריאות’ , הכוונה בכי כזה שיש מי שנמצא שם להכיל אותו, לחבק אותי, לשמור עלי, בכי שאני מסוגל לבכות רק במקום בטוח, מבין, יציב.
**כמובן שבכי שנובע מתוך איום / עונש / תוקפנות שלנו כלפי הילד הוא לא הבכי עליו אני מדברת, זה בכי של בהלה והוא בשום דרך לא יגרום לתהליך ההסתגלות.

הפוסט “אסור לתקן לב שבוכה” הופיע לראשונה ב-עינבר בחבוט - מחברת ללב.

כשהילדים שלנו מתוסכלים ומשהו לא מסתדר כמו שהם היו רוצים, הם בוכים, רוטנים, צורחים, זורקים, משתטחים – ואנחנו ישר נרתמים לפתור את הבעיה.

אנחנו נמצאים שם ומתחילים להסביר להם למה זה קרה ומה אתה מרגיש ומה יעזור לך ואיך אני יכולה לעזור לך ואולי אפשר ככה ואולי ככה ואנחנו מציעים דברים אחרים ואנחנו מנסים להסיח את דעתם ועושים שמניות באוויר – העיקר ש: יירגעו, שיהיה כבר שקט, שהם יהיו מרוצים, שאנחנו נהיה מרוצים וכולנו נוכל להמשיך הלאה.

מה שאנחנו מנסים לעשות זה לדבר אל החלק החושב, אל הרציונל, אל ההיגיון. בחברה שלנו היום אין הרבה מקום לרגשות, יש קדושה ומקום גדול לכל מה שקשור להסברים וקוגניציה. “בוא אני אסביר לך”, “בוא תבין”, “אתה לא צריך לבכות”. אנחנו מנסים להעסיק את החלק החושב על חשבון החלק המרגיש, כשאנחנו בסערת רגשות אין גישה לחלק הזה במוח, בטח אצל ילדים צעירים.

כשאני מקבלת דוח חנייה ואני כעוסה כולי, מתוסכלת שלא שמתי לב, מאוכזבת כי בדיוק לא בא לי לשלם 250 שקלים על קנס ועוד… האם יעזור שברגע הזה יסבירו לי שאין מה לעשות, שעשיתי טעות, ועל טעויות משלמים, זה החוק, וצריך לשלם את הקנס ואולי כדאי שפעם הבאה אשים לב לשילוט של החנייה…. אעאעהעהעה רק לחשוב על זה גורם לכעס.
זה בדיוק זה, אין אפשרות לפתור עניין רגשי עם היגיון, בטח לא אצל ילדים צעירים שהחלק הזה עדיין לא מפותח אצלם (קיים, אבל לא מפותח). המח שלהם לא יודע להתנהל בשני המישורים ואם אני מעסיקה את החלק החושב אני בעצם קוטעת את התהליך הרגשי, התסכול נעצר ויש לזה השלכות.

מה כן כדאי שנעשה? ניתן לרגשות לשטוף אותנו, כמו גל, אי אפשר להתנגד אליו ולעצור אותו אלא פשוט לעבור דרכו. אחרי שהגל יעבור יהיה אפשר לפנות להיגיון בהתאם לגיל ולסיטואציה. לפעמים יש דברים שאין סיבה להגיד, בדיוק כמו הדוגמה עם הקנס, אני יודעת שהייתי צריכה לשים לב לשלט, אין צורך להסביר לי מה לעשות בפעם הבאה.

אז בתקווה שאנחנו כחברה ואנחנו כהורים נדע לתת את המקום הראוי לרגשות – גם שלנו וגם של הילדים שלנו.
ונבין שהרגשות נועדו לשמור על המין האנושי, יש להם תפקיד חשוב ולכן כדאי שנהיה קשובים אליהם ולא נאבד את הגישה אליהם, כך נהיה מחוברים לאינטואיציות שלנו ולעצמנו.
מקווה שהצלחתי לעורר אתכם למחשבות על סיטואציות בחיי היומיום שלנו,

הפוסט כשהילדים שלנו מתוסכלים הופיע לראשונה ב-עינבר בחבוט - מחברת ללב.

יש שני סוגים של סמכות – טבעית וכוחנית.
סמכות כוחנית זה הבוס שמאיים שיוריד לי במשכורת , זה הבוס שמקשה על כל יום חופש, זה שרואה רק תוצאות, שלא רואה אותי ואת הצרכים שלי. זה הבוס הזה שעובדים רק כשהוא נמצא בסביבה . . . .
סמכות טבעית זו סמכות שמגיעה דרך התחשבות, הקשבה לצרכים, הערכה , פרגון, אווירה טובה, אמונה, אכפתיות, מערכת יחסים חיובית ומיטיבה.
אני די בטוחה שאני צודקת: האנשים הסמכותיים בחיינו , אלו שאנחנו רוכשים להם כבוד , אלו שאנחנו נאמנים אליהם הם אנשים שהשיגו את הסמכות שלהם בדרך טבעית.

בחברה שלנו יש בעיה, אנשים מאמינים שתפקיד מסוים מעניק סמכות (בוס, מפקד, מורה, הורה ועוד), רק שילדים לא הולכים אחרי “תפקידים”, ילדים הולכים אחרי הלב שלהם.
אנחנו ההורים קיבלנו כוח עצום, לכוח הזה קוראים היקשרות, זה הכוח שמניע את הילדים ללכת אחרינו, להיות נאמנים לנו, לשתף איתנו פעולה, זה הכוח שיצמיח ויעמיק את מערכת היחסים שלנו.

סמכות טבעית היא כזו שתצמיח את הילד שלנו, סמכות כוחנית תעורר את הרצון הנגדי שלו ותצמצם את ההתפתחות שלו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירצו לשתף איתנו פעולה באופן טבעי , בלי שנדרוש זאת עם הפחדות, איומים ותמריצים, שיהיו נאמנים אלינו, ישתפו אותנו ויסמכו עלינו.
ואנחנו רוצים לגדל ילדים שיפעלו בעולם מתוך מוטיבציה פנימית ולא חיצונית.

אז כמובן שכולנו רוצים להיות הורה סמכותי – השאלה מאיזה סוג ?

הפוסט “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” הופיע לראשונה ב-עינבר בחבוט - מחברת ללב.